פסק-דין בתיק ת"מ 113-08

1.         התובע הגיש הנגד הנתבע (להלן גם " המכון") תביעה ובקשה להכיר בה כתביעה ייצוגית.

בהחלטה מיום 1.4.09 (להלן: " החלטת האישור"), התקבלה בקשת האישור, ובית המשפט אישר את הגשת התביעה כתביעה ייצוגית. לאחר מכן התקיים דיון בתביעה הייצוגית לגופה, ופסק דין זה ניתן אם כן בתביעה המאושרת.

2.         עניינה של התביעה - כפי שהובהר בפירוט בהחלטת האישור, הוא בטענת התובע לפיה המכון אינו מוסמך לגבות תשלום עבור קבלת תדפיס של תקן ישראלי רשמי או כזה שאינו רשמי, או עבור עיון בתקנים אלה באתר האינטרנט של המכון. ככול שנגבו על ידי המכון כספים, מבקש התובע כי בית המשפט יורה על השבתם לחברי הקבוצה.

3.         בהתאם למוסכמות בין הצדדים, עולה כי מוסכם על שני הצדדים כי ניתן לעיין בתקנים בספריית המכון ללא תשלום, אך אין אפשרות לצלם אותם או להעתיקם ללא תשלום. אין גם מחלוקת כי ניתן לרכוש עותק של תקן תמורת תשלום שנקבע על ידי המכון על בסיס מספר העמודים בתקן (כאשר המחיר נע בין 29.40 ש"ח ל-415.60 ש"ח). מחיר זה הנדרש עבור עותקי תקנים בישראל, הוא נמוך באופן משמעותי ממחירי אותם תקנים בעולם. ניתן גם לרכוש עותק של תקן באמצעות אתר האינטרנט של המכון, בתשלום מופחת מעלות רכישת עותק של תקן בספריית המכון.

בתקופה הרלוונטית לתביעה, מחירי עותקי התקנים פורסמו באתר האינטרנט של המכון לגבי כל תקן ותקן, אך לא פורסם מסמך מרוכז של כל מחירי עותקי התקנים. כיום מפורסם באתר האינטרנט של המכון מסמך מרוכז (מחירון) של מחירי כל עותקי התקנים (ר' המוסכמות העובדתיות כפי שפורטו על ידי הצדדים ב"בקשה לאישור רשימת מוסכמות והסדר דיוני").

לאור הרקע העובדתי המוסכם הנ"ל, יפורטו להלן טענות הצדדים.

טענות התובע

4.         התובע טען כי מכוח סעיף 8(ב) לחוק התקנים התשי"ג - 1953 (להלן: " חוק התקנים"), קיים איסור על תשלום עבור עיון בתקן רשמי. הוא הוסיף כי בהתאם להלכה הפסוקה, הזכות לעיין ללא תשלום כוללת גם זכות לעיון במאגר הממוחשב. התובע אף טען כי חוק חופש המידע אוסר על גביית תשלומים עבור דברי חקיקה והנחיות מנהליות. לגישתו - תקנים, בין רשמיים לבין כאלה שאינם רשמיים - הם תקנות בנות פועל תחיקתי או הנחיות מנהליות.

לגישת התובע, התשלום בגין "רכישה" של תקן, הוא לכן גבייה בלתי חוקית. מדובר על פי הטענה בתשלום חובה, שנדרשת הסמכה בחוק לגבייתו. התובע כופר במקורות החוקיים לגביית תשלום אליהם הפנה הנתבע - ס' 2 לחוק התקנים, וס' 12ג לחוק התקנים (המסמיך את המכון לגבות כספים עבור "שירות"). התובע התייחס גם לכלל 29(ג) לכללי עיבוד התקנים (עיבוד תקנים ישראליים) התשנ"א - 1991 (להלן: " כללי עיבוד תקנים") כמקור הסמכה אפשרי - וטען כי כלל זה הסמיך את מנכ"ל המכון לקבוע הליכי עיבוד תקנים, אולם לא הסמיך אותו לקבוע חיובים כספיים כלשהם.

התובע הוסיף וטען כי לא הוכח שהמחירון אליו התייחס המכון כולל את מחירי התקנים; ואף לא הוכח כי ניתן אישור השר כנדרש למחירון, או כי הוא פורסם.

5.         התובע טען כי גביית תשלום עבור "מכירת" תקנים לוקה בחוסר סבירות קיצוני. באשר לטענות הנתבע לגבי זכויות היוצרים שיש לו בתקנים, טען התובע כי שאלת זכויות היוצרים של המכון בתקנים אינה רלוונטית לשאלה האם המכון רשאי לגבות תשלום עבורם, מה עוד שתשלום עבור זכויות היוצרים אינו בהכרח מגן עליהן. עוד צוין כי העובדה שהכנת התקנים כרוכה בעלויות שונות, אינה מצדיקה גבייה של תשלום עבורם.

6.         התובע אף התייחס לטענות המכון לפיהן ארגוני התקינה הבינלאומיים בהם המכון חבר מתנגדים למתן גישה חופשית לתקנים על ידי חבריהם, וכי אם המכון יפעל באופן זה - הוא עלול להיות מסולק מארגונים אלה. התובע טען כי אף טענה זו אינה רלוונטית, וכי היה על המכון - לאחר אישור התביעה כייצוגית, לפעול כדי למנוע את הבעיה. לחלופין נטען כי הטענה רלוונטית רק לגבי תקנים של מכון ISO, ולא לגבי ארגון נוסף - IEC, שביחס אליו ולעמדתו לא הובאה כל ראייה קבילה.

לגופו של ענין טען התובע כי המכון לא הוכיח כי הוא אכן יסולק מחברותו בארגון ISO, משום שלא התקבל כל הסבר ענייני לגישתו של הארגון - לא הוכח כי ייגרם לארגון נזק אם התקן יימסר ללא תשלום; לא תיגרם פגיעה בזכויות היוצרים של הארגון; ולא תיגרם פגיעה בהכנסות של חברות אחרות בארגון, שכן רוב הלקוחות של המכון הם ישראלים. התובע ציין בהקשר זה כי כבר היום מחירי התקנים בישראל נמוכים באופן משמעותי ממחיריהם במדינות אחרות בעולם, ואף על פי כן המכון אינו מסולק מחברותו בארגון. הוא הוסיף כי ניתן לחסום את הגישה לאתר האינטרנט לגולשים מחוץ לישראל, ולפתור בכך את הבעיה.

עוד ציין התובע, כי לא הוכח שמסירת עותקי תקנים ללא תשלום מהווה הפרה של תקנון ISO, מאחר שהתקנון מתייחס לתקנים המאומצים בשיטת ה-endorsement, ולא לכאלה המאומצים בשיטת ה-republication - השיטה בה מאומצים התקנים בישראל.

7.         התובע טען כי יש לדחות את טענות המכון לנזק בלתי הפיך שעלול להיגרם לו אם התביעה תתקבל, שכן טענות אלה לא הוכחו. כן נטען כי התוצאה של הגבייה הבלתי חוקית היא כי בית-המשפט צריך להורות על השבה של הסכומים שנגבו שלא כדין, ואף להורות על הפסקת הגבייה בעתיד. ההשבה צריכה להתבצע ישירות לידי חברי הקבוצה.

טענות המכון

8.         המכון טען כי דין התביעה להידחות. הוא טען כי התשלום אותו הוא גובה עבור התקנים אינו "תשלום חובה", אלא מדובר ב"מחיר טהור", שכן רוכש התקן אינו חייב לרכוש אותו. זאת משום שעומדת לו האופציה לעיין בתקן במרכז המידע של המכון ללא תשלום. לטענתו של המכון, הוא מוסמך לגבות תשלום בגין הפצת תקנים מכוח חוק התקנים ומכוח כללי עיבוד תקנים. הוא הוסיף כי המחירון מכוחו נגבה התשלום אושר על ידי השר, וכי על כל פנים טענה בנושא זה לא הועלתה על ידי התובע במסגרת כתבי הטענות.

המכון הוסיף כי המחירים הנגבים על ידיו הם סבירים ומידתיים, כאשר המחיר מכסה את עלות ייצור התקן בלבד, והוא נמוך מהמקובל בעולם. רכישת התקן היא חד פעמית, ולאחר מכן ניתן לעשות בו שימוש ככול שיש בכך צורך.

9.         המכון טען כי יש לו זכויות יוצרים בתקנים אותם הוא מעבד. תקנים המעובדים על ידי המכון אינם דומים - בניגוד לטענת התובע - לחוק או לתקנות. זאת בין היתר משום שהם נכתבים על ידי נציגים ממגזרים שונים בציבור, ולא על ידי עובדי ציבור. המכון זקוק להכנסה ממכירת התקנים כדי לאפשר לו להמשיך לפעול, וכדי ליצור לו תמריץ להתקין תקנים. המכון הוסיף וטען כי תקן מחייב אינו נחלת הכלל. העובדה כי התקן הופך למסמך מחייב, איננה שוללת את זכויות היוצרים של המכון בו. תקן - ללא קשר להיותו מחייב - הוא "יצירה" המוגנת על ידי חוק זכויות יוצרים, שהחוק לא סייג (בס' 6 בו) את ההגנה לגביה. קבלת עמדת המכון על ידי בית המשפט תיצור הרמוניה בין חוק זכויות יוצרים לבין חוק התקנים.